בס"ד

יום השנה תשס"ד/בית העלמין

דברי האבא דוד

דניאל, בני היקר-

זכיתי להיות אבא לך ולהכיר אותך בראשונה ובעיקר כבן, ובן נפלא היית: ישר ונאמן, אהוב וחביב, נחמד ונעים, טוב ויפה...

היה זה ביום שבת קודש, שהגעת אלינו ימים אחדים לאחר חנוכה-ומשם כנראה הבאת אתך את האור הנצחי ששידרת ואת האש המכבית שבערה בך.

כבר בלידתך המרתקת התגלה ספור גדול ומיוחד כזה, מין אגדה.

ולאחריה, באותן דקות נשגבות, סודיות, אין-סופיות של קדושה-נפגשנו אנחנו והתחברנו לנצח.

ואז, באותו חיבוק ראשון, לחשת לי באוזני את הכל, את כל הקטע...והבנתי.

"ואחר האש"-כפי שכתוב בנביא-"קול דממה דקה".

השקט...האיפוק...השלווה.

האביב הגיע, שמש, וכפרפר הפותח את כנפיו בסגולתו, מלקק את היד ומרחף שמימה-יצאת לדרכך בהתלהבות ובשמחת חיים. בנית לך כלים חזקים ומפוארים מזהב ומכסף, והכנת את הקטורת המיוחדת שלך-וגם ניגנת; ואיך ניגנת!-

..."הדק היטב, היטב הדק"-והקול היה יפה, יפה מאוד,לבשמים.

חיפשת ומצאת והתמסרת לבית המדרש, לתורתנו הקדושה ולארצנו הקדושה: נצח ישראל.

והכל בכיף שבשיא הרצינות הבונה את רצונך עד שמבטל את עצמו לעשות את רצונו. ואין זו אגדה. הכל למען הכלל.

וכולם נמשכים אליך. אי-אפשר אחרת.

התגייסת לצה"ל, מוכן ומזומן להיות הלוחם, והצלחת בגדול. והנה אנו עומדים בבה"ד 1, טקס קצינים- "בני: אני גאה בך", אני אומר; ואתה בחיוך הצנוע, בעדינות, לוקח אותי הצידה-"אבא", אתה אומר, ומסביר לי למה דווקא "מנדל", שם משפחה לצוות, השואה, לוחש את זה באוזני, עכשיו להיות לוחם, מנדל לוחם עכשיו, זה הקטע-להיות עם חופשי בארצנו.

ואז גם נזכרתי, והבנתי...וקבלתי.

ואז מה? מה כבר נשאר להגיד?

את הכלים ואת הקטורת ואת הנגינה ואת התורה ואת הלוחם ואת ה"מנדל" ואת כל- כלך הבאת למזבח.

חנוכת המזבח ממש. חנוכה.

ואנחנו בניסן-"ויכול מראש חודש"-והנה אנחנו קוראים, "נשיא אחד ליום, נשיא אחד ליום". אחד אחד, עד ליום השלוש-עשרה, י"ג בניסן הוא, זה היום-ואז... "בהעלותך את הנרות"-העלית שוב שמימה את האור ואת האש ואת עצמך ואת כולנו אתך...ו"יאירו שבעת הנרות"-עד לפסח, עד לחירות...עד לגאולה השלימה.